חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״ג

« חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״ב ע״ב חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״ד ע״א »

1 חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה נִיחָא לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּיךְ — מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, לָא תִּיהְוֵי בְּעַבּוֹרֵי אַחְסָנְתָּא אֲפִילּוּ מִבְּרָא בִּישָׁא לִבְרָא טָבָא — דְּלָא יְדִיעָא מַאי זַרְעָא נָפֵיק מִינֵּיהּ, וְכׇל שֶׁכֵּן מִבְּרָא לִבְרַתָּא,

2 הַאי נָמֵי תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן הִיא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי מִדַּעְתֵּיהּ. לְעַשּׂוֹיֵיהּ נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ: אַטּוּ מִי קָאָמֵינָא לָךְ דְּעוּל וְעַשְּׂיֵיהּ? עוּל וְלָא תְּעַשְּׂיֵיהּ קָאָמֵינָא. אֲמַר לֵיהּ: מַעֲלַאי דִּידִי הַיְינוּ עִשֻּׂיֵיהּ.

3 אַכְפְּיֵיהּ וְעוֹל. אִישְׁתִּיק וִיתֵיב. סְבַר הָהוּא מִירְתָּח רָתַח. כַּתְבֵיהּ לְכֹל מַאי דַּהֲוָה לֵיהּ. לְסוֹף אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי לָא מִישְׁתַּעֵי מָר? חַיֵּי דְּמָר, לָא שְׁבַיקִי מִידֵּי לְנַפְשַׁאי.

4 אֲמַר לֵיהּ: אִי מִינַּאי דִּידִי — אֲפִילּוּ הַאי נָמֵי דִּכְתַבְתְּ לָא נִיחָא לִי. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא נָמֵי אֶהְדַּר בִּי. אֲמַר לֵיהּ: שַׁוּוֹיֵי נַפְשָׁךְ הַדְרָנָא — לָא קָאָמֵינָא.

5 בְּעָא מִינֵּיהּ רַב יֵימַר סָבָא מֵרַב נַחְמָן: מָכְרָה כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין אוֹ אֵין לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין? אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְתִבְּעֵי לָךְ מוֹחֶלֶת.

6 אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא, מוֹכֶרֶת קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר זוּזֵי אַנְסוּהָ, דְּאָמֵינָא כְּמַאן דְּקָא מָחוּ לַהּ מְאָה עוּכְלֵי בְּעוּכְלָא, מוֹחֶלֶת מִיבַּעְיָא?!

7 אָמַר רָבָא, פְּשִׁיטָא לִי: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לַאֲחֵרִים — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין. מַאי טַעְמָא — זוּזֵי אַנְסוּהָ. מוֹחֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ — אֵין לָהּ כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין, מַאי טַעְמָא — אַחוֹלֵי אַחֵילְתַּהּ.

8 בָּעֵי רָבָא: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ, כְּמוֹכֶרֶת לַאֲחֵרִים דָּמֵי, אוֹ כְּמוֹחֶלֶת לְבַעְלָהּ דָּמֵי? בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מוֹכֶרֶת כְּתוּבָּה לְבַעְלָהּ, כְּמוֹכֶרֶת לַאֲחֵרִים דָּמֵי.

9 מֵתִיב רַב אִידִי בַּר אָבִין: מֵתָה — אֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה וְאֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתוּבָּתָהּ. וְהָוֵינַן בַּהּ: כְּתוּבָּתָהּ מַאי עֲבִידְתַּהּ?!

10 וְאָמַר רַב פָּפָּא: כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין. וְאַמַּאי? הָכָא נָמֵי לֵימָא יֵצֶר אַנְסַהּ!

11 הָתָם, קְנָסָא הוּא דְּקַנְסוּהָ רַבָּנַן.

12 יָתֵיב רָבִין בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹחֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ לְבַעְלָהּ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּקָאָמְרַתְּ לִי מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּא, הֲוָה אָמֵינָא לָךְ: ״מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ״?!

13 יָתֵיב רַב נַחְמָן וְעוּלָּא וַאֲבִימִי בַּר רַב פַּפֵּי, וְיָתֵיב רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי גַּבַּיְיהוּ. אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁכִיבָא אֲרוּסָתוֹ, אָמְרִי לֵיהּ: זִיל קְבַר, אוֹ הַב לָהּ כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לְהוּ רַב חִיָּיא, תְּנֵינָא: אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה — לֹא אוֹנֵן וְלֹא מִיטַּמֵּא לַהּ, וְכֵן הִיא — לֹא אוֹנֶנֶת וְלֹא מִיטַּמְּאָה לוֹ. מֵתָה — אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, מֵת הוּא — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.

14 טַעְמָא דְּמֵת הוּא, הָא מֵתָה הִיא — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״לִכְשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיכִי״.

15 כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲרוּסָה שֶׁמֵּתָה — אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, זִילוּ אִמְרוּ לֵיהּ:

16 שְׁקִילָא טֵיבוּתָךְ שַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא לִשְׁמַעְתֵּיהּ בְּבָבֶל.

17 בְּנָן נוּקְבָן דְּיִהְוְיָין לִיכִי מִינַּאי וְכוּ׳. רַב תָּנֵי: ״עַד דְּתִלַּקְחָן לְגוּבְרִין״, וְלֵוִי תָּנֵי: ״עַד דְּתִבְגְּרָן״. לְרַב, אַף עַל גַּב דִּבְגַר?! וְלֵוִי, אַף עַל גַּב דְּאִינְּסִיב?!

18 אֶלָּא: בְּגַר וְלָא אִינְּסִיב, אִינְּסִיב וְלָא בְּגַר — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בַּאֲרוּסָה וְלָא בְּגַר. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: ״עַד דְּתִבְגְּרָן וְיִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן דְּאִינַּסְבָן״. תַּרְתֵּי? אֶלָּא: אוֹ תִּבְגְּרָן אוֹ יִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן לְאִיתְנַסְבָא.

19 כְּתַנָּאֵי: עַד מָתַי הַבַּת נִזּוֹנֶית — עַד שֶׁתֵּאָרֵס, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: עַד שֶׁתִּבְגַּר. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״עַד דִּיהֶוְויָין״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֲוָיָה דְאֵירוּסִין, אוֹ הֲוָיָה דְנִישּׂוּאִין? תֵּיקוּ.

20 אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב יוֹסֵף: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא מִסְּבָרָא לֵית לַהּ: כֵּיוָן דְּאֵירְסַהּ, לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְּזִיל.

21 אֲמַר לֵיהּ: אִם מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לָךְ, מִסְּבָרָא אִית לַהּ. כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ, לָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי.

22 וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לִי, מִסְּבָרָא אִית לַהּ — כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ, לָא שָׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשְׁמָע לָא שְׁמִיעַ לָךְ, מִסְּבָרָא לֵית לַהּ. כֵּיוָן דְּאֵירְסַהּ, לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְּזִיל.

23 סִימָן דְּגַבְרֵי: שַׁק זְרַף. מֵאֲנָה, וִיבָמָה, שְׁנִיָּה, אֲרוּסָה, וַאֲנֻסָה.

24 בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְמָאֶנֶת, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

25 אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: אַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ, וּגְרוּשָׁה בְּבֵית אָבִיהָ, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם בְּבֵית אָבִיהָ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אֵינָהּ בְּבֵית אָבִיהָ — אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.

26 רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא?! אֶלָּא לָאו, מְמָאֶנֶת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אִית לַהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֵית לַהּ.

27 בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: בַּת יְבָמָהּ, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

28 כֵּיוָן דְּאָמַר מָר כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, לֵית לַהּ, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִי לֵית לַהּ מֵרִאשׁוֹן, תַּקִּינוּ לַהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי, אִית לַהּ? תֵּיקוּ.

29 בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּת שְׁנִיָּה, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

פירוש חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״ג

1 רש"י ד"ה אינו יורשה נדוניית בית אביה. וד"ה שאח"כ גובה כתובתה מנה ומאתים ותוספ' אם כתב לה. זה לכאורה סתירה דמדכתב דגובית תוספת כתובה והיינו ע"כ כרבנן דראב"ע א"כ איך כתב דמתה אינו יורש נדונייתה הא מבואר לעיל דף מז דלרבנן דלא אזלינן בתר אומדנא בודאי זכה הבעל מן האירוסין ופלוגתא דרבנן ור"נ ע"כ רק אליבא דראב"ע:

2 תד"ה שאין, ושמואל דדריש לשון השטר דקאמר בע"ח גובה השבח תדע שכך כתב לו אנא איקום ואשפי. תמוה לי הא התם בב"מ פירשו תוספות ד"ה דאמרינן תדע לא דמזה הוי הוכחה דגובה שבח אלא דמסברא ראוי ליטול שבח כיון דלא יהיה הפסד ללוקח:

3 גמרא מוחלת כתובתה לבעלה א"ל כב"ד כו'. מדברי רש"י משמע דהטעם כיון דהוקל בעיני' להפסיד בניה מש"ה ל"ל כב"ד. לפ"ז ממילא אין חילוק בין כתובה מנה ובין כתובה מאתים. או לנדוניא ומוחלת נדוניא אין לה כב"ד על הנדוניא שמחלה. וכן נראה לדינא דעת הרא"ה שכ' ליישב הא דמוחלת אף דאסור לשהות כו' דמוחלת כתובתה היינו נדוניא ע"ש. וכן נראה בדעת הריטב"א שמוחק כלל הנוסחא דמ"ט זוזי אנסוה. והטעם דמוחלת לבעלה אין לה כב"ד משום דמה שמוחלת הוי כנפרעת. כיון דזוזי אנסוה לא מכרה אלא חלקה באם תמות מקודם וכאלו מכרה לאחר אבל לא שהיא כנפרעת עכנ"ד. וא"כ ממילא אף במוחלת נדוניא כן נמצא לדינא לרש"י ולהרא"ה ולהריטב"א במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על נדוניא. אולם מתוך דברי הרמב"ם למדתי פשר אחר בדיני. שכ' בפי"ז מהל"א המוכרת כתובתה לבעלה כו', והנה מ"ש מתחלה ואם היה לה בן זכר אף שכבר כ' דיש לה כל תנאי כתובה וכב"ד בכלל. מ"מ הוצרך לפרש דלא נימא דלענין כב"ד גרע דע"ז גופא שמכרה הוי כסילקה. ולזה קמ"ל דשלה כב"ד דלא הוי כסילקה רק שמכרה חלקה באם ימות הוא מקודם. ופשיטא דק' במה שכ' הרמב"ם אח"כ במוחלת דהפסידה אין לה ת"כ. לא הוצרך לפרש דאין לה כב"ד. דהוא בכלל במ"ש דמחלה כל ת"כ והשתא אם איתא דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת צ"ב אין לה כב"ד על מה שמחלה. וכסברת הריטב"א דדוקא מוכרת לא הוי כסילקה כיון דזוזי אנסוה אבל מוחלת הוי כסילקה או מסברת רש"י דהיקל בעיניה. א"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב דין זה. אע"כ ברור דס"ל להרמב"ם דגם במוחלת לא הוי כסילקה. והא דאמרי' מוחלת כתובתה אין לה כב"ד אף על מה שמחלה. לכן נ"ל בדעת הרא"ש שכ' ליישב אהא דמוחלת כתובתה הא אסור לשהות בלא כתובה ומפרש באמת מחוייב לה מנה ומאתים. ואין לה כב"ד היינו על צ"ב ע"ש. ולכאורה באמת קשה כיון דנחית לפרש דאין לה כב"ד היינו על שאר מנה ומאתים. אמאי לא מפרש דמוחלת כתובתה היינו שמחלה רק השאר. וכמ"ש הרא"ה. א"ו ברור דהרא"ש ס"ל ג"כ דמוחלת לא הוי כסילקה. ומפרש הטעם דמוחלת אין לה כב"ד משום דבמוחלת כתובתה גם ת"כ בכלל וכהרמב"ם. וא"כ ע"כ מיירי שמחלה סתם ושפיר הקשה הרא"ש. ומזה נראה הטעם שפסק הטור בסימן קה כהרמב"ם והיינו כמו שבררנו דגם אביו הרא"ש ס"ל כן. וכן נ"ל להביא ראיה מדברי הטור שפסק הרמב"ם דמחלה הכל. קשה מהיכן מצינו זה בש"ס. דל"ל דנפקא זה מהא דמוחלת אין לה מזונות. ז"א דהא במוכרת דלא מכר הכל ג"כ אין לה מזונות כמבואר בסי' צב א"כ אימא גם מוחלת מה"ט. בשלמא להרמב"ם י"ל דנפקא ליה. משום דמפרש אין לה מזונות אף בחייו ומזה למד דמחלה. וכ"כ הה"מ להדי': אולם לשיטת הטור דפסק דבחייו יש לה מזונות א"כ לא מוכח מידי מזה. אע"כ דהטור למד כן מהא דמוחלת אין לה כב"ד דליכא טעם אחר רק מטעם דמחלה הכל. והוא ברור. נמצא זכינו לדון לדעת רש"י והרא"ה והריטב"א גם במוחלת נדוניא אין לה כב"ד על מה שמחלה. ואם מחלה כתובה לחוד יש לה כב"ד על הצ"ב דלא מצינו כלל הסברא דמחלה הכל. וע' ברא"ה ובריטב"א ותמצא דלא ס"ל זה הסברא. ולשיטת הרמב"ם והרא"ש והטור במוחלת צ"ב יש לה כב"ד אף על שמחלה. ובמוחלת כתובה בלא צ"ב אין לה כב"ד אף על הצ"ב. כנלענ"ד. ובאמת לולי דמסתפינא הי' נ"ל לשיטת רש"י דבמוחלת יש סברא דהיקל בעיניה. י"ל דאם מחלה צ"ב אין לה כב"ד אף על מנה ומאתים כיון דבאמת עיקר כב"ד לא נתקן על מנה ומאתים היכא דלית לה מאב. רק משום לא פלוג כדאמרי' לעיל. א"כ י"ל דלא פליגי רק בסתם נשים. אבל זהו שנקל בעיני' ואינה חוששת לבנים אינה בכלל התקנה ועל אשה כזו לא התקין כב"ד. והיה נ"ל ליישב בזה דברי הש"ס דבעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה וכו' וכ' רש"י דבמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר דנחלטת לו הכתובה. ולכאורה קשה מה הוקל בעיני' יותר הלא סוף סוף הפסידא רק אם ימות הוא מקודם ואדרבא אין הפסידא כ"כ דהא מ"מ בני' יורשים בשוה כבנים אחרים. ובמוכרת לאחרים בני' הפסידו לגמרי. ולזה י"ל דלרבא פשיטא דאותו חלק גופא דמוכרת כגון שמוכרת צ"ב בודאי אין לה כב"ד על צ"ב כיון דאינו יורש ממנה וכאיבעי' ראשונה בש"ס, רק עיקר איבעי' דרבא אין שייך במוכרת לבעלה זוזי אנסוה. או לא. ונ"מ דמוכרת צ"ב אם יש לה כב"ד על מנה ומאתים. או דהוקל בעיני' ואין לה מספק הנ"ל. וא"כ שפיר יש חילוק דבמוכרת לבעל הוקל בעיני' יותר כיון דעל אותו גופא שמכר עכ"פ הפסידה בזה לגמרי בין ימות הוא מקודם. או תמות היא מקודם. וק"ל: או י"ל דמוכרת לבעלה הוקל בעיני' יותר משום דבמוכרת לאחרים הוי לבנים ג"כ טובת הנאה דלפעמים יש להם ריוח באם תמות היא מקודם וירש אביהם המעות שלקחה ואחר מיתת אביהם יהיו יורשים עכ"פ בשוה עם אחיהם. אבל במוכרת לבעלה ליכא לאשכוחי ריוח דבאם תמות היא מקודם אין ריוח דבלא"ה ירשו המעות שלקח מאביהם. וק"ל: כמ"ש הב"ש סימן צ להרא"ש אי"ל נ"ר עשיתי לבעלי וכו' והוא מדברי הב"י שהוציא כן משו"ת הרא"ש. אמנם יש לע' דהא הטור פסק ג"כ לדינא כאותו שו"ת הרא"ש בסי' קיח. ואפ"ה פסק בזה הסי' דבנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. ואף שי"ל דהטור פסק כהרא"ש בשו"ת לדינא ולאו מטעמא, אלא דמיירי שם מנדוניא היינו מעות דבזה פסק ג"כ כאן דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי. אבל בנכסי צ"ב יכולה לומר נ"ר. וקצת ראיה לזה שהטור לא העתיק סוף דברי שו"ת הרא"ש אשר משם הוציא הב"י. אמנם אי קשי' הא קשי' בטור ח"מ סי' קנא כתב וא"א הרא"ש ז"ל כ' כסברא א' והיינו דבצ"ב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש:

4 גמרא מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות כו' משיב רעה תחת טובה. ע' ברא"ה דפסק לדינא דמוחלת בין לבעלה בין ליתומים יש לה מזונות ע"ש. ונסתפקתי אם מחלה עיקר כתובה ולא תוספת. וא"כ תבעה התוספת כתובה אם אמרי' בזה אף דמחלה יש לה מזונות מ"מ הכא איבדה מזונות מחמת תביעת תוספת דהא מ"מ לא שיירה כלום או דמ"מ אלו היתה תובעת תוספת מתחלה ואח"כ היתה מוחלת עיקר כתובה היה לה מזונות ומסברת הרא"ה דמוחלת הוי רק שאין רצונה לתבוע. אבל לא שיהא כנפרעת ע"ש. ה"ה בהיפוך התביעת תוספת לא מגרע כיון דלא קבלה הכתובה הוי כעדיין מקצתה ביד יתומים דמחילה לא הוי כקבלה. ויש פני' לכאן ולכאן. וצ"ע:

5 גמרא רב אמר עד דתלקחין לגוברין וכו'. ע' בר"ן מ"ש בשם ר"ח דדוקא בנערה אבל לא בקטנה שארסוה אחי' דאין כח בידם להפקיע מזונותי'. וברשב"א הוסיף דאף מדעתו לא מהני דהוי מחילת קרקע כמו ביתומה שהשיאתה אמה או אחי' ע"ש בר"ן. ובהגהת אשר"י בפ' מציאת אשה אמתני' דיתומה שהשיאוה אמה וכו'. הקשה על זה דהוי מוחלת קרקע דא"כ מאי ארי' קטנה גדולה נמי דהא קיי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ע"ש. ותמהני על תמיהתו דהא בהדיא אמרי' בב"ב ומתנתו מתנה. וע' ברשב"ם שם מי"ג ואילך. וכן פסקו כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ סי' רלה א"כ שפיר כ' דבקטנה דגם מתנה לא מהני בקרקע, מש"ה אין מחילתן מחילה. וכן כ' הר"ן להדי' כשם שאין מתנתן מתנה כך אין מחילחן מחילה. והיינו רק עד י"ג אבל מי"ג ואילך דמתנתה מתנה מחילתה מחילה. והוא פליאה על הגהת אשרי שדימה אותה לדינא דלמכור עד בן כ' הא מחילה דומה למתנה. ופשוט. גם על הר"ן בפ' מציאת אשה שהקשה אמתני' דהמשליש מעות לבתו דאר"י בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, והקשה הר"ן הא הוי בנכסי אביו דבעי בן כ' ע"ש. בזה יש לעיין ג"כ הא מ"מ מי"ג ואילך שייך שפיר סברת ר"י וכי אינה אלא שדה ורוצה ליתן לאביו וכו'. וצ"ל דהר"ן דקדק על לשון המשנה דקתני ולמכור ודוחק. וצ"ע: ובעיקר דברי הר"ח יש לעיין דמסברתו גם בהשיאוה אחי' כן אין בידם להפקיע אותה מחיוב מזונות רק דפטירי מטעם דהבעל חייב במזונותיה. אבל מ"מ לא נפקע חיוב מהיורשים רק שהעמידו לה א' שנותן לה מזונותיה ודומה לזה צ"ל לשיטת רש"י שכ' בדף מז מציאתה משום איבה דמזונות. והרי אף באינה סמוכה על שלחנו כיון שמכרה לאמה ג"כ מציאתה לאביה כדאמרי' בקדושין אמה מע"י לרבה ומציאתה לאביה. וכן הקשה הר"ן לעיל, וצ"ל נמי דמה שמכרה הוי כנותן לה מזונות. שמעמיד לה אחר שנותן לה מזונות. וא"כ קשה מ"ט דר' יהודה דסבר ממאנת אין לה מזונות הא החיוב לא נפקע רק שהיה לה א' שנותן לה מזונות. ומיד שממאנת ונפקע החיוב מבעל ממילא החיוב על היורשים. אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה. וכ' דלר"ח לא מבעי בארוסה בודאי יש לה מזונות דארוסה קטנה יש לה מזונות רק דאיבעיא בנשואה ע"ש ועדיין לא ידעתי החילוק: בב"ש סי' קיב סק"ז וי"א וכו' אבל למ"ש הר"ן וכו'. כוונתו מבואר דלדעת הה"מ שהעתיק הטעם כיון דאירוסין הם רק מדרבנן א"כ ה"ה בנתארסה מעצמה. אבל למ"ש הר"ן שא"י היורשים להפקיע מזונותיה ס"ל להב"ש דזהו דוקא בארסוה אחי'. אבל לא בארסה מעצמה ע"ש. ולענ"ד להמעיין בהר"ן אינו כן דלפי הראיה שהביא הרשב"א לדבריו ממתני' דיתומה שהשיאתה אמה או אחי' וכו'. מזה נשמע ג"כ בהשיאתה מעצמה היינו מאמה. ואם נימא לחלק דש"ה דאין טעם לפטור רק מטעם מחילה. אבל הכא הפטור הוא גוף אירוסי'. וכיון שנתארסה מעצמה הפסידה מזונותיה כיון שהאחי' לא הפקיעו זכותה. דא"כ מנ"ל להרשב"א כלל דמדעתה הפסידה אימא דבמדעתה הפסידה מטעם אירוסי' כמו בעצמה. אע"כ דס"ל דאין מעשיה כלום ורק מטעם מחילה נגעו בה, א"כ ה"ה בנתארסה מעצמה. וכן דקדק הר"ח דדוקא כשארסוה כשהיא נערה וכו' משמע דבע"א א"א לאשכוחי. ועיין. ואפשר דהרשב"א ס"ל כהרמ"ה דארסוה לדעתה לא מקרי ארסה בעצמה רק דהיה אפשר לדון מטעם מחילה. וע"ז כתב לראיה דמחילתה לא מהני. וכן להרמ"ה אפשר דצריכים לדברי הרשב"א דלא תהוי מחילה. ועיין: והנה דעת הרמב"ם כמו שכתב הר"ן והה"מ דאף ארוסה קטנה אין לה מזונות. ונ"ל דלהרמב"ם לטעמיה יפה פסק וליתא לסברת ר"ח והרשב"א. והיינו למה דפסק פי"ט הט"ו בדעת הנגיד הובא בהר"ן דהמארס יתומה הארוס חייב במזונותי' כיון דע"י נפסדה המזונות מהאחים ע"ש. א"כ אף דאין לנו לפטור היתומים על סמך דהארוס יתן דאדרבא יאמר הארוס תתנו אתם. כמבואר בהר"ן ובהרא"ה. היינו בעיקר החיוב שאין לנו לפטור ארוסה רק מטעם זה דהארוס יתחייב. דאדרבא כ"ז שהיתומים חייבים מדינא אין ארוס חייב. אבל אליבא דאמת דהדין דארוסה אין לה מזונות בלאו הסברא דהארוס יתן רק דדינא כך דארוסה אין לה מזונות. וממילא הארוס חייב. א"כ י"נ מה"ט ה"ה בארוסה קטנה דהרי מ"מ היא ארוסה ואין לה מזונות וממילא החיוב על הארוס. מאי אמרת כיון דהאירוסין הוא שהאחים ארסוה אין להם כח לעשותה כארוסה כיון דעי"כ תפסיד מזונות. ז"א דהרי במה שתיעשה ארוסה אינם מפקיעים מזונותי' כיון דהיא ארוסה הארוס יתחייב. והרי הארוס בודאי לא יוכל לטעון. שאין כח ביד האחים להפקיע, והר"ח והרשב"א אפשר דלא סברי כפירוש הנגיד. כנלע"ד נכון בסברא:

6 תד"ה בת יבמה, וי"מ דאף בדאית כו' בין אית ליה בין ל"ל. קצת יש לעיין למאי דקיימינן השתא דאיבעי' גם באית לה משום דהבת אינה אוכלת מתנאי כתובה של הראשון. א"כ ממילא לק"מ אמאי דלא מיבעי ביבמה עצמה די"ל דרוצה למבעי בכל גוונא אף באית לה דל"ש כן ביבמה עצמה. אבל בלית לה י"ל דגם ביבמה עצמה כן דאין חילוק בינה לבתה. וק"ל:

« חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״ב ע״ב חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות נ״ד ע״א »